פסק-דין בתיק ע"פ 14355-01-12

1.         בפנינו ערעור על גזר דינו של בימ"ש השלום קריות (כבוד השופטת ט. תדמור זמיר) מיום 28.12.11 בת.פ. 50168-11-11.

2.         המערער, יליד שנת 1993, הורשע בעבירה של התפרצות לבית מגורים וגניבה. על פי עובדות כתב האישום, בהן הודה, בתאריך 21.11.11 הוא התפרץ לדירת המתלוננת וגנב מהדירה 4 מכשירי טלפון נייד, מחשב נישא ותכשיטים רבים.

בגזר הדין השית עליו בימ"ש קמא מאסר בפועל לתקופה של 15 חודשים, מתוכם 10 חודשים ירוצו במצטבר לעונש מאסר אחר אותו הוא ריצה במועד גזר הדין, ו- 5 חודשים בחופף למאסר זה. כן נידון המערער למאסר על תנאי.

3.         גזר דין זה הוא נשוא הערעור בפנינו, כאשר עיקר טענת המערער היא כי היה מקום להורות שעונש המאסר שהושת בו יהיה חופף ברובו למאסר אותו מרצה המערער. כן ביקש לקצר את תקופת המאסר.

בהודעת הערעור נטען כי המערער היה בעת ביצוע העבירה בן 18 וחודשיים וכי בימ"ש קמא החמיר עימו בהשיתו עליו 15 חודשי מאסר בגין העבירה. לטענתו, הוא הודה בעבירה בהזדמנות הראשונה ואף החזיר את הרכוש שגנב וכי העבירה בוצעה מתוך ייאוש, לאחר שנגזר עליו עונש מאסר בגין עבירה אחרת, חרף המלצות שירות המבחן. המערער גם הפנה לנסיבותיו האישיות וטען כי בהיותו בן 4 נפגע בתאונת דרכים, בעקבותיה סבל מקשיי תפקוד.

המערער הוסיף וטען בהודעת הערעור כי היה על בימ"ש קמא לפעול ברוח הוראת סעיף 45(ב) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין") ולהורות על חפיפת המאסר עם המאסר אותו ריצה במועד גזר הדין בתיק האחר.

4.         בדיון בפנינו חזר ב"כ המערער על נימוקי הערעור, תוך שהוא מדגיש את העובדה שבתיק האחר כבר נגזרו על המערער 16 חודשי מאסר, באופן שיהיה עליו לרצות 26 חודשי מאסר - עונש שהוא חמור ביותר לצעיר בן 18. כן חזר על הטענה כי היה מקום להורות על חפיפת המאסרים.

5.         אביו של המערער טען בפנינו כי העונש שנגזר על המערער אינו מידתי וכי ראוי היה לשקול גם שיקולי שיקום . אביו של המערער ביקש רחמים על המשפחה בציינו כי אשתו אינה מתפקדת וכי מעשי המערער פגעו בכל הבית.

6.         באת כוח המאשימה ביקשה לדחות את הערעור וטענה כי יש לדחות את טענות המערער. לטענתה, המערער ביצע את העבירה נשוא תיק זה עוד קודם לקבלת תסקיר שירות המבחן וכן טענה כי המערער לא החזיר את הרכוש שגנב אלא שזה נתפס על ידי המשטרה. באת כוח המאשימה טענה כי בימ"ש קמא כבר הלך לקראת המערער כאשר חפף חלק מתקופת המאסר לעונש המאסר אותה הוא מרצה.

7.         איננו סבורים כי עונש המאסר שהושת על המערער הינו חמור בנסיבות. מהמרשם הפלילי עולה כי לחובת המערער שורה ארוכה של עבירות משנת 2007 ואילך. עברו של המערער מכביד ביותר, חרף גילו הצעיר והוא ריצה בעברו מאסר בגין שורה ארוכה ביותר של עבירות אלימות ורכוש.

8.         בתיק האחר , (ת"פ 9177-09-09  בו הורשע בעבירת חבלה חמורה משנת 2009 + ת"פ 27671-12-10 בו הורשע בעבירת החזקת רכוש שהושג בפשע וזאת מחודש דצמבר 2010)) נערך ביום 10.11.11 תסקיר שרות המבחן לנוער. שרות המבחן סוקר את נסיבותיו האישיות של המערער, את העבירות הרבות שעבר והעובדה שכבר היה במעצרים ואף ריצה עונש מאסר . שרות המבחן מציין כי המערער עבר תהליך טיפול ושיקום מניח את הדעת וכיום הוא מגלה בגרות ורצון לקבל אחריות לעצמו ולשקם עצמו במסגרת משפחתית. שרות המבחן סבר כי הטלת עונש מאסר עלולה לפגוע בתהליך השיקום ולגרום לנסיגה ולפיכך המליץ להטיל עליו מאסר על תנאי נוסף לתקופה משמעותית, ערבות עצמית גבוהה וקנס מרתיע.

9.         חרף הצהרותיו בפני שרות המבחן על קבלת אחריות ורצון לשקם את עצמו עבר המערער את העבירות נשוא תיק זה ביום 21.11.11 - דבר המלמד כי המדובר בדיבורים בעלמא בלבד וכי המערער כלל לא הפנים את חומרת מעשיו וחרטתו הינה מהפה אל החוץ בלבד .

10.        ואכן, בבואו לגזור את דינו של המערער, ציין בימ"ש קמא את עברו המכביד של המערער ודחה הסברו לפיו ביצע את העבירות לאחר שאיבד מוטיבציה לשינוי כשהבין שהוא עלול להישלח למאסר. בימ"ש קמא קבע כי "מדובר בנאשם צעיר אך מסוכן לציבור, נאשם שיש להרחיקו מהציבור לתקופה ממושכת על מנת להגן עליו מפניו". בימ"ש קמא התייחס גם לחומרת העבירה בה הורשע המערער ולצורך בענישה מחמירה בגינה - כאשר מדובר בעבירה הפוגעת בפרטיותו של הפרט , בקניינו ובביטחונו.

בימ"ש קמא גם שקל לקולא את נסיבותיו האישיות של המערער והודאתו אך ציין כי במכלול השיקולים , השיקולים לחומרה גוברים על אלה שלקולא ובשים לב לאמור גזר את העונש כפי שהובא לעיל.

11.        אכן צדק בימ"ש קמא בקביעתו כי המדובר בעבירה חמורה ביותר המחייבת ענישה חמורה, ונביא להלן המחשה מפסיקת ביהמ"ש העליון בנושא זה:

ברע"פ 3063/11 אפרים כהן נ. מדינת ישראל (פסק דין מיום 17.4.11) הורשע המערער שם בעבירה של התפרצות לבית מגורים בניסיון לבצע גניבה ובערעור המדינה על עונשו בפני ביהמ"ש המחוזי הועמד עונשו על 24 חודשי מאסר. המערער הגיש בקשת רשות ערעור על העונש וזו נדחתה, כאשר כבוד השופט רובינשטיין קובע כי:

"ואמנם לגופם של דברים סבורני, כי העונש שהשית בית המשפט המחוזי הולם את העבירות בהן הורשע המבקש, במיוחד על רקע עברו הפלילי המכביד (וכן התנגדותו לביצוע המעצר). כפי שציין בית המשפט המחוזי, ענישתו של המבקש בעבר לא הרתיעה אותו מביצוע עבירות נוספות, ועל כן אין מקום ליתן משקל של בכורה לשיקומו של המבקש מחוץ לכתלי הכלא. יתרה מכך, עבירות התפרצות למעונו של אדם וגניבה או נסיון לגנוב את תכולתו, מתרחשות בחלק ניכר מדי יום בלא שעולה בידיהן של רשויות האכיפה לאתר את העבריינים. והנה בינתיים בא אדם לביתו, מוצא מהפכת סדום ועמורה, ומי שלא עמל ולא טרח בו עמד עליו לגזול יגיע של הזולת ולגרום לו חסרון כיס, מפח נפש ואימה. על כן לא יתכן, אלא בהתקיים נסיבות חריגות במיוחד, כי כאשר נלכד העבריין בעבירה מסוג זה, ייגזר עליו עונש שאינו מאסר בפועל, ואין בכך חידוש; קל וחומר, כאשר למבצע העבירה עבר פלילי עשיר".

בע"פ 7453/08 מדינת ישראל נ. אורן אואזנה ואח' (פסק דין מיום 31.12.08) החמיר ביהמ"ש העליון בעונשם של משיבים שהורשעו בעבירות רכוש בקובעו כי:

"ערעור המדינה - בדין יסודו. אין צורך להכביר מילים על נפיצותן, חומרתן והנזק הנגרם לציבור מעבירות הרכוש, כדוגמת זו שביצעו המשיבים.